פלייליסט: 3 אלבומים ממחוזות אלטרנטיביים

Tamino - Amir

טמינו, בשמו המלא טמינו אמיר מוחרם פואד בן ה-21, הוא מוזיקאי משושלת בלגית, מצרית וסורית-לבנונית (כמוני!), הוא נכדו של מוחרם פואד, זמר ושחקן קולנוע מתקופת תור הזהב של הקולנוע המצרי. בדומה לסבו, שכונה ״הקול של הנילוס״, קולו של טמינו הוא הנכס שלו. השירים שלו מקבלים את כוחם מקולו המלטף, המרגיע שיוצר אווירה מכשפת ומהפנטת אך בחינניות, ברוגע וכמעט בלי מאמץ. הם נעים בין בלדות רוק אפלות לבין אינדי עכשווי נעים וזורם. את האלבום ״Amir״', אשר יצא לפני שנה, מלווה התזמורת ״Nagham Zikrayat״ (נוסטלגיה מוזיקלית) שמורכבת מפליטים עיראקיים וסורים, וכך גם טמינו מחייה את האופן שבו תזמורות ליוו זמרים בתור הזהב המצרי. השילוב שנוצר מהכתיבה העכשווית של טמינו, הקול שלו, והמורשת של סבו עם השורשים המצריים הוא מין קימה לתחייה של ג׳ף באקלי בגרסתו המזרח תיכונית.


Metronomy - Metronomy Forever

למטרונומי שמורה פינה חמה בלב שלי, כלהקה שמצליחה לייצר אינדי-פופ-אלקטרוני או סינת׳-ניו-וויב-דיסקו מוצלח באופן עקבי כזה שתמיד אוכל לדעת אם השיר שאני שומעת הוא שיר שלהם. ״מטרונומי לנצח״ שיצא השבוע, הוא אלבום ארוך מאוד, 17 שירים, וזה ניכר שיש בו התפזרות מסוימת. לרגעים נדמה שזה אלבום שקורץ למטרונומי של 2008-2011, ולפעמים נדמה שהוא הולך לכיוון יותר פופי, אבל שזורים בו גם הרבה קטעים אינסטרומנטליים שנדמים חצי גמורים. זה אלבום של התנפצות, התרפקות מסוימת, וגם השתהות. ג׳וזף מאונט המפיק, הזמר והכותב הוא למעשה איש יחיד מאחורי הפקת האלבום. את האלבום כתב והפיק בצד הכפרי של אנגליה, לשם עבר על מנת לבנות סטודיו הפקות בתוך הבית. ההרגשה היא שמאונט ניסה להנציח יותר מידי אלמנטים באלבום הזה, אך יחד עם כל ההתפזרות הזו הוא מצליח להפיק אלבום ששזורים בו כמה מן השירים הטובים של מטרונומי בשנים האחרונות: שירי רוק ופופ קצביים עמוסי סינתיסייזרים, כמו גם קטעים עם קריצות לעולמות של סאונדים אחרים כמו אמביאנט, האוס ורגאיי.


(Sandy) Alex G - House of Sugar

אלכס ג׳יאנסקולי הוא בין האמנים האהובים עליי בשנים האחרונות. הוא מצטיין בכתיבת שירים, והוא גם לא מפסיק ליצור אותם; מאז 2010 הספיק להוציא שמונה אלבומים. עם כל אלבום ואלבום הסגנון של אלכס מתדהק, השירים שמאוגדים לכדי אלבום הופכים מובחנים יותר אחד מהשני, הכתיבה שלו מצמצמת עוד ועוד תחושות בעולם, ומתייחסת ליותר ויותר רגעים בחייו. במובן שקשה להסביר, אלכס לוכד - תקופה, רגע, זיכרון, קשר אנושי, מגע, כאב, רגש, בנאליות, ייחוד - את החיים עצמם בהבהובים, במשפט פה ומשפט שם, במלודיות שלו, באופן שבו הוא משלב את הגיטרה עם הקצב בשיריו וההאזנה להכל יחד משלימה תמונה, גם אם לא בהירה.


האלבום האחרון שלו, ״House of Sugar״, שיצא השבוע, ממצה באופן יפה את האופן שבו ג׳יאנסקולי יוצר שירים עם האווירה הזאת שקשה להסביר במילים, שקל לי מאוד להזדהות איתה ולאהוב אותה. יש במוזיקה שלו משהו עצוב, נוגה, כנה וגם מתוק ומעודד, קצת כמו החיים. כנראה בגלל זה ההרגשה היא שג׳יאנסקולי יוצר מוזיקה שהיא נוסטלגיה בפני עצמה, לשמוע אותו זה כמו לשמוע את הפסקול לחיים שלא ידעתי שרציתי. אומנם הליריקה שלו היא בדרך כלל מסתורית, אך באלבום הזה יש עוד ועוד פתחים, שורות שאפשר להבין מהן יותר, או בעיקר לקחת מהן יותר. במיוחד השורה ״Good people gotta fight to exist" מהשיר ״Gretel", שפוגעת ישר וחזק בלב, או השיר ״Hope" שמתאר את הלילה שבו חבר קרוב של ג׳יאנסקולי מת ממנת יתר של פנטניל (שלום למגפת האופיואידים).


במובן מסוים האלבום הזה מזכיר מאוד את זה שקדם לו, "Rocket" שבו חלה תפנית והתקדמות ברמת ההפקה. למשל, הוספת הכינור לחלק מן השירים וגם התנסות בסאונד אלקטרוני יותר, כמו בשיר ״Sugar" באלבום הנוכחי. אם אלכס ג׳י הוא לא אמן ששמעתם עד עכשיו, אני חושבת ששווה יותר מהכל לחזור אחורה, לאלבומים כמו ״Trick״ ו-״Race״ שמעצבים את הסאונד הראשוני של ג׳יאנסקולי ושיתנו מימד אחר להאזנה לאלבומים האחרונים שלו.


98 צפיות