האלבום Talkie Walkie מלווה אותי מאז ומתמיד. הצלילים החלליים שלו הם צלילים שעיצבו את האהבה שלי למוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שאני מכירה. זה נדמה שהחיפוש התמידי שלי אחרי מוזיקה שתגרום ללב שלי להרגיש משהו זה חיפוש שמובל על ידי האלבום הזה והסאונד היחודי שלו. זהו האלבום השלישי של הצמד הצרפתי אייר, שיצא ב2004 והוא משלב גיטרות אקוסטיות עם אלקטרוניקה רכה, ליריקה חללית, סינתיסייזרים (כמה שרק אפשר) וגם את מה שהופך את האלבום הזה למיוחד ואהוב עליי - זרות וריחוק שמתרגמים למימד אימתי.
השיר הפותח Venus, הוא לכאורה שיר אהבה פשוט בליריקה שלו, אבל המלודיות שלו, הקצב שלו, ההתקדמות שלו הם כמו הכנת הקרקע להמראת חללית. בדקה ועשרים שניות של השיר תו סינתיסייזר שובר אותו - והחללית ממריאה. השיר ממשיך כמו שהוא היה קודם רק עם התו הזה ברקע, וזה נדמה שיש מימד אחר לחלוטין שלו פתאום. הוא מתעמק, מכין אותנו למסע ארוך עם החללית לאורך שאר האלבום.
הסינגל הראשון באלבום, Cherry Blossom Girl שסימל את מהותו, הפך להיות השיר הכי מוכר ממנו. יש בו המון מימדים קסומים, מהמילים המתוקות על אהובה בלתי מושגת, שיופיה מסומן על ידי פריחת הסאקורה, לפריטת הגיטרה העדינה, החליל שמופיע מדי פעם, ואפילו מכונת התופים שיוצרת קצב עדין ולא משתלט. השירים באלבום הם לרוב מונוטוניים, אבל המונטוניות הזו יוצרת את האווירה העוטפת, היא לא מפחיתה מהשירים. טוקי ווקי הוא מסע בחלל החיצון, הנוף נשאר אותו הדבר אבל הוא תמיד מעורר השתאות.
השיר Universal Traveler הפך להיות שיר שאני תמיד שומעת כשאני לא מצליחה לשמוע שום דבר אחר. זה שיר נקי, גם הוא מונטוני, מתחיל בקצב שנשמר אחיד ועליו מתווספים פריטת גיטרה וסינתיסייזר עם הרמוניות נעימות ומרגשות. הוא מלטף במלודיה שלו, גם השירה של הצמד (אף פעם לא ברור לי אם רק אחד מהם שר או שניהם ביחד) שהיא כמעט לחישה, מביאה את מימד החלליות איתה.
השיר האהוב עליי באלבום הוא Surfing On a Rocket. הייתה תקופה ארוכה שעבדתי בקניון העירוני, והייתי הולכת לעבודה עם השיר הזה באוזניות. לא הייתי מורידה אותן כשהייתי נכנסת לקניון, והייתי מרגישה כמו דג באקווריום, מסתכלת על העולם שבחוץ, מרגישה את הניכור והזרות של המולת האנשים. כמו חייזרית שנחתה בכדור הארץ. זה שיר מלא לעומת רוב השירים באלבום, קשה יותר לפרק לגורמים את מה שמרכיב אותו, ולפעמים נדמה שהשירה שלו היא גם חלק מהמנגינה שלו.
גם השירים היותר מוזרים באלבום הם מצוינים, ונותנים לו את המימד האימתי שלו. Run למשל, תמיד נשמע לי כאילו חייזר שר אותו (במיוחד בילדות). ותמיד הפחיד אותי קצת, המנגינה הפעמונית שלו היא מאוד מאיימת. Alpha Beta Gaga נשמע כמו שיר שצריך להיות בפסקול של סרט, לא משנה איזה. הוא מתחיל בסאונד של התקהלות אנשים, ממשיך לפריטת גיטרה, ועובר לשריקה המפורסמת שלו. יש בו משהו מאוד אווירתי. כל הצלילים שלו ביחד מתנקזים ליצירה מרוממת.
טוקי ווקי הוא אלבום שהוא לא יצירה חד משמעית, הוא משלב צלילים מעולמות מנוגדים והשירים שלו, שנשענים על אותו קו מחשבה - הם חוצניים אבל גם מרגשים. זה אלבום שלשמוע אותו זה כמו להיות חוקר חלל בסרט של זורז׳ מלייס, זה שילוב טהור של קסם ושל מדע, של אקוסטיקה ואלקטרוניקה. ההתנגשות הזו ניכרת כבר בשם שלו, Talkie Walkie - איך שהצרפתים קוראים לווקי טוקי, וזה נדמה כי כל הצלילים עברו דרכו, הם נשמעים אוהבים ומלאי רגש אבל גם מרוחקים, כאילו עברו על גלי הרדיו בדרכם אלינו. השימוש של Air בצלילים האלו ובהתנגשות הזו הוא מבורך, הם יוצרים אווירה ועולם שלא נוצרו בעבר. הם לא מתייחסים לז׳אנר מסוים של מוזיקה, או משתלבים בתוך אחד. הם מלהטטים בין אומנים שיצרו לעצמם שם, כמו דיוויד בואי או בריאן אינו ויוצרים את האווירה החללית-אנושית שהיא רק שלהם.