במסתו על ״המאוים״ או ״האלביתי״, פרויד ניתח את המילה הגרמנית "unheimlich" כמילה שיש בה כפילות. ״heim" מתורגם לבית, ״heimlich" לדבר לא מוכר, סודי, חבוי, נסתר והשלילה ״un" הופכת את הביטוי כולו לשולל, שמחביא בתוכו את הכפילות של התחושה של הביתי והלא מוכר יחדיו. פרויד טוען כי המילה "unheimlich" מסתירה בתוכה כפילות שהיא מאיימת, ובו בזמן היא הדבר המודחק שעולה מן העבר בהווה; דבר מוכר שמעלה תחושה מבעיתה, מתחדשת, זרה ומוכרת, מאיימת ומנוכרת.
אלדוס הרדינג, בשמה המקורי האנה הרדינג, היא זמרת-יוצרת ניו זילנדית שבעיני היא תמצית התחושה האל-ביתית. יש בה משהו ארצי, מכשף, אימהי ועל טבעי בו זמנית. זה נוכח במוזיקה שלה, ביצירה האמנותית שלה, ביציבה ובמופע שהיא מעלה על הבמה, וגם בקליפים המהפנטים, המבלבלים שהיא מפיקה. מאז ששמעתי את המוזיקה שלה, הנוכחות של הרדינג בחיי הפכה לבלתי נמנעת. אני מהופנטת מהיכולת שלה להופיע בכל מאוויה, בכל הכוח, עם הגוף כולו, ובו זמנית לא להיות נוכחת על כדור הארץ בכלל. היא לא חוצנית, היא ארצית אבל היא עמוק מתוך האדמה, כפי שהקליפ שלה לשיר ״No Peace" מצייר אותה; היא יצור מלוכלך, עבש, וחייכן שאנו מושים מהאדמה, אוהבים מיד ומנשקים אותו בתשוקה.
השיר "Blend" למשל, הוא שובה ונוגה, אך הרדינג מפיקה קליפ שמייצר אי נוחות, גרוטסקיות ופרובוקטיביות שהמאזין לא מצפה לה. הקליפ מגחיך את הסצנה מהסרט ״אפוקליפסה עכשיו״ שבה שפנפנות פלייבוי רוקדות אל מול חיילים נואשים. הרדינג עצמה לבושה בתלבושת הקאוגירל המדויקת (שנתפרה במיוחד לה) של אחת השפנפנות בסצנה, היא רוקדת את אותו הריקוד המגוחך לאורך הקליפ כולו. זהו מראה לא שגרתי להרדינג האפלה, אך החיבור בין המראה שלה לבין השיר שמילותיו מוסרות את הנואשות לגבר מושלם, מייצר הקבלה בין נואשות החיילים לשפנפנות לבין הנואשות של הרדינג לגבר שהיא שרה עליו.
ב-2014 יצא אלבומה הראשון של הרדינג בהיותה בת 24 ומחוברת עדיין לשורשי הפולק של אמה, הזמרת לורינה הרדינג. האלבום הוא אסופה של שירים מלטפים ועדינים שמתחילים לייצר את התחושה המכשפת שתלווה את המאזינים של הרדינג מעתה והלאה. ב-2017 יצא האלבום ״Party", השירים בו מפיקים את ההיפנוט, והכישוף של האלבום הראשון מתעצם והופך אינטימי. ״Blend" פותח את האלבום בנימה האינטימית, פרטנית מלאת כמיהה, המעבר ממנו אל "Imagining My Man" נשאר באותה הפרטניות התשוקתית, והקול העמוק של הרדינג מתגלה בכל כוחו, היא מקוננת על אהבה, או נלחמת עליה לצלילו של הפסנתר.
הכרתי את הרדינג רק לאחרונה, דרך המלצה של האלגוריתם של יוטיוב לקליפ של ״The Barrel". ההיכרות הראשונית הזו לא אפשרה לי מנוס ממנה. בהצגת היחיד התיאטרלית שלה היא רוקדת בבגדי איכר, עם כובע קש גבוה ובלתי שגרתי, ניצבת על נעלי פלטפורמה ועונדת עגילי חישוק גדולים. הרדינג מייצרת תשלובת של המודרני עם הישן, עם בדי סאטן שמקיפים אותה, היא כמעט ולא מפסיקה להסתכל ישירות אל המצלמה, וכך גם אל הצופה בה. היא רוקדת בתנועות מינימליות, רפטטיביות לצלילי השיר הנעים, והמרגיע שלה. בשלב מסוים היא עוטה מסכה כחולה ומטרידה, לבסוף היא רוקדת בתחתונים ובטי שירט לבנים, וכל משמעות שמנסים להדביק לקליפ הזה הולכת לאיבוד.
בראיון לאתר הניו-זילנדי ״Under the Radar" הרדינג תיארה כי היא ניסתה לייצר בקליפ אווירה מסוימת, לשחזר זיכרון ילדות, וכי אין משמעות נסתרת מאחורי התלבושת, הכובע והריקוד המוזר שלה בקליפ. היא מתעקשת על חוסר המשמעות, וטוענת שהאווירה אמורה להיות מצחיקה ומהנה. היא מתוודה כי היא מנסה בכל מאודה לייצר משהו יפה ומעניין, ושבתהליך היצירה היא שואלת את עצמה מה היא הייתה רוצה לראות, מה ירשים ויעניין אותה. היא פשוט רוצה ליצור והיא לא מפחדת לנסות ולטעות. הדברים שהרדינג אומרת מבהירים כי היא יוצרת בלי מגננות, שיש בה פחד שטבוע בה מעצם היותה אנושית, אך גם מבלי שהיא אומרת, ברור שהיא מתגברת עליו ומוציאה לאוויר העולם את כל הבפנים ואולי גם את הפחד עצמו. היא טוענת שהיא לא מנסה לספר סיפור או להסתיר משמעות, ובעצם שוללת את הניסיון לחיפוש משמעות ביצירתה, ממש כפי שפרויד טען שהמילה "unhiemlich" מחביאה את הכפילות, שוללת את המשמעות שלה עצמה. חוסר הפחד או השימוש בו, התעוזה, ה״הופעתיות״ של הרדינג, היצירה לשם היצירה, הם הדברים שהופכים אותה למרוחקת וקרובה, לחוצנית וארצית בו זמנית.
אלבומה החדש של אלדוס הרדינג, ״Designer" יוצא היום, ה-26 באפריל 2019.