Frank Ocean – Blonde

השיר הראשון של פרנק אושן ששמעתי היה Ivy, והנעימות והתמימות שלו מרמזות על כל שאר האלבום. יש משהו באהבה ראשונה שלא נותן לך מנוח, אפשר לקום כל בוקר מחדש ולא להאמין שזה קורה. Ivy הוא שיר על אהבה ראשונה או צעירה, על ההפתעה שיש במילים ״אני אוהב/ת אותך״, והוא גם שיר על סיומה של אהבה. על ההסתכלות אחורה על עצמך מאוהב עד עיוורון שגורמת לך להרגיש שאתה כבר לא ילד. זה שיר שהוא ההגדרה המושלמת לשובר לב ביופיו. הגיטרות העדינות, האווירה החולמנית והשירה הכנה של אושן עושות לי חור בלב כל פעם מחדש.

בלונד הוא אלבום מרחף. רוב השירים בו מאוד פשוטים, אין בהם תופים בכלל, רק קלידים וגיטרות – מה שנותן לאלבום את הפשטות שלו, את הריחוף הזה בין זיכרונות, מ-Ivy ל-Pink+White שבו מדבר אושן ישירות לאהבה ישנה, ל-Be Yourself שהוא הקלטה של הודעת משיבון מאמא של אושן, שבה היא מטיפה לו לא לעשות סמים ולשתות אלכוהול ועד ל-Solo שמדבר על הריחוף שאושן חווה כשהוא משתמש בסמים.

זה אלבום על גילוי עצמי, והשיטוט הזה של אושן בין הדברים המרכזיים בחיים – מערכות יחסים, זהות עצמית, משפחה ובעיקר –  הנוסטלגיה שמרגישים תמידית כלפי כל הדברים האלו, זה שיטוט מרגש כי הוא כל כך כנה ואותנטי. פרנק אושן מקשיב רק לעצמו, והוא יוצר עולם שאי אפשר להתכחש לאמיתותו.

השיר שהכי נגע בי באלבום הוא White Ferrari, הוא מינימליסטי, כמעט כמו שיר אמביינט, אבל הוא כל כך חזק – בדרך שבה אושן שר, ובדרך שבה השיר מתקדם ולקראת הסוף כמעט ומתפרק. אושן שוב שר על אהבה ישנה, הפעם זו שהוא חווה בגיל 16, ואין משפט בשיר הזה שלא נוגע, שלא מרגיש כמו משהו שכולנו חווינו. את ההרגשה שהבן אדם שאתה אוהב כל כך דומה לך, את הפחד להגיד את האמת בפנים ואת הבריחה לכתוב את האמת הזו בהודעה. ההרגשה של קצות האצבעות שנאחזות ברפאים של מישהו שפעם אהבת, או של משהו שהיית רוצה שיהיה. נסיעה בלילה לתוך הריק החשוך. לדמיין את עצמך ואת אהובך במימד אחר, שבו כל הדברים הכואבים כבר לא כואבים. וכשהשיר כבר מתפרק סופית, ויש כל כך הרבה חללים ריקים, אושן שר את השורות הכי מרגשות:

הייאוש בלהיות קטנים וחסרי משמעות שאושן נלחם בו מתבטא כאן, והוא מקווה שיש עוד מקומות להגיע אליהם. הוא לא מוכן להסכים שזה כל מה שיש. הוא שובר את כל החומות, את כל הקירות, והוא חופשי.

פרנק אושן הוא כישרון גדול, וזה כמעט מפחיד לכתוב עליו, כי ההערצה אליו היא כל כך ענקית ובלתי מוגבלת. אבל אם יש משהו שאני אוהבת להעריך זה הבעה ישירה של רגשות פשוטים, והאלבום בלונד של פרנק אושן הוא בין האלבומים היחידים שאפשר להגיד שהם שיר אחר שיר, ליריקה אחרי ליריקה של Genuineness טהורה.