את עמנואלה אני מכירה כבר חמש שנים. ברגע הראשון שפגשתי אותה, ידעתי שעומדת מולי, אז - נערה-בחורה צעירה שהיא אמנית. היה לי ברור שיש לה נפש יצירתית, וזה התבטא בכל דבר שעשתה: במילים שבחרה להשתמש בהן, בפריטי הלבוש שבחרה, בתמונות שהעלתה לאינסטגרם ובחדר המאובזר, המקושט, עמוס בחפצים, תמונות ויצירות אמנות שלה. היום, היא כבר יותר בחורה-אישה ואני, ואפשר לומר שהעולם כולו, מגלים איזו מין אמנית היא. יום קיצי אחד, ישבנו בחדרה של עמנואלה בתל אביב, והיא הלכה לחדר השני וחזרה עם גיטרה. או אז, גיליתי שלעמנואלה יש קול שירה ויכולת הלחנה. מאז היום הבהיר והאחד הזה, עברו כמה שנים, וכעת עומדת מולי מוזיקאית. עמנואלה סטבסקי, או Imanuela, ידועה באינסטגרם כ-aka.who@, מוציאה את איפי הבכורה שלה, ״birthdays״, ממש היום.
איפי הבכורה הוא אוסף של ארבעה שירים נעימים וזורמים, אשר נעים על קו התפר בין כל מה שהוא אינדי עכשווי, לבין אינדי מתחילת העשור הקודם. האיפי הדוק באחידותו, יש זרימה אחידה בין השירים השונים, בין פריטות הגיטרה ואף בין רמת ההפקה, הגבוהה למדי לאיפי ראשון ועצמאי, שהופק על ידי רותם פרימר. קולה של עמנואלה, זה הפיזי וזה המטאפורי, מתעלה מעל לכל: מעל קולות המלאכים שברקע שיריה, מעל העושר של כלי הנגינה המעטרים אותם, ומעל הליריקה החותכת והכנה השזורה בכל. היא מתגלה כאמנית האוצרת ביצירתה, בחינניות ובאהבה, תקופות של כאב שתמציתן אנושיות; שמתוך המרחק, מתוך הפרידה, מתוך הגעגועים והבדידות, הן מייצרות משהו חדש ומנחם.
לקראת יציאת האיפי, עמנואלה ואני ישבנו לשיחה. זו הייתה שיחה שיצאה מגדר הנורמה שלנו של שיחה בין חברות, והפכה לראיון. שאלתי את עמנואלה שאלות על האיפי וכל מה שסביבו: על דריסת הרגל שלה בכתיבת מוזיקה, על התהליך של בניית השירים, המשמעות מאחוריהם וגם למי או למה היא מקדישה את האיפי.
נתחיל מההתחלה. תתארי לי את הרגע הראשון, בילדות או בנעורים, שבו שהבנת שמוזיקה זה מה שאת אוהבת לעשות.
ההתחלה הייתה כשדחפו אותי ואת האחים שלי ללמוד פסנתר, הייתי בת 6 ולא יכולתי לסבול את זה. את השיעור שלי קיצרו משעה לרבע שעה, ולעומת זאת אחי הגדול נתנאל, המשיך לנגן עד היום והוא אפילו מנגן באיפי. אז ברגע הראשון לא היה לי קליק עם מוזיקה, אני חושבת שזה הגיע בשלב מאוחר יותר, בגיל שמונה. נמשכתי לאנשים שמופיעים על במה, ואז יותר ראיתי את זה בתור אקט, תהיתי איך מביאים את האקט הזה לחיים, האם עושים את זה דרך מוזיקה, דרך משחק, או אלמנטים אחרים של במה. הייתי מקשיבה להרבה מוזיקה והמוזיקה מאוד השפיעה עליי, יש תקופות שלמות שאני יודעת מה שמעתי בהן, ומה הרגשתי אז.
מאז, ניגנתי בגיטרה ותמיד שרתי, המוזיקה זה משהו שפשוט יצא ממני. לא הייתי טובה בשני הדברים אבל זה הפך להיות משהו שפשוט יוצא ויוצא ממני. אני חושבת שהשלב שבו הרגשתי שאני שם, שאני עושה מוזיקה, התחיל דווקא מהכתיבה.
למדת תיאטרון וקולנוע, את יוצרת בהרבה מדיומים: בחירות האופנה שלך, צילום, קולנוע, ועכשיו גם מוזיקה. איזה מסע עברת? איך זה הגיע לנקודה הזאת שבה את מוציאה איפי?
זה התחיל מלצפות הרבה במוזיקה. הייתי בן אדם שיושב מול MTV רוב היום שלו. בתיכון התחלתי לקרוא מחזות, בעיקר של חנוך לוין ושל ברכט, ששניהם משלבים שירים במחזות שלהם. בהמשך גם שיחקתי, אבל תמיד היה את הגיטרה ואת השירים העמוקים שלי.
כלומר משהו שהוא ביטוי רגשי?
כן, כן. אף אחד לא מסתכל עלייך, לא רואה אותך. אף אחד לא יודע עלייך. אף אחד מהחברים שלי או בני הזוג שלי לא שמעו אותי או ראו אותי מנגנת, זה היה מאוד נסתר ושלי. מערכות יחסים הביאו אותי לכתוב איפי עכשיו. לא בהכרח מערכות יחסים רומנטיות, אלא ממש קשרים עם אנשים. צריך לכתוב על משהו, וזה זה. החוויות שיצרתי, בעיקר בשנה האחרונה, הובילו אותי ללכתוב שירים שהם לא מצונזרים בכלל. הסיבה שאין צנזורה היא כי אף פעם לא נגעתי במוזיקה. זה אף פעם לא ממש היה אחד הדברים שאני עושה.
האיפי עצמו הוא שילוב של חוויות אישיות, השם שלו, "Birthdays", מבטא את זה שאני מוציאה אותו ממש עירומה. למרות שהוא נשמע כמו הרבה דברים ומזכיר הרבה דברים, בשבילי זה ממש לצאת ולחגוג את יום ההולדת שלי עם המוזיקה.
בכל האיפי יש איזושהי תמה, הרבה מהשירים שנכתבו בלונדון, על החיים שלך בלונדון. איך זה מתבטא? הדברים שאת מרגישה בלונדון כמו בדידות, אהבה, האם זה דברים שיותר מביאים אותך לכתיבה?
האמת היא שחוץ מ-"Mi Mama", הכל נכתב בארץ. "Mi Mama" נכתב בלונדון כשאמא שלי ביקרה אותי, ואמרתי לעצמי איזה כיף שאמא שלי מחכה לי בבית.
השיר "Mi Mama" מורכב ממשפט אחד שחוזר על עצמו, "Mi mama esta en la casa" שמספרדית מתורגם ל״אמא שלי נמצאת בבית״. מעין מנטרה שחוזרת על עצמה שאפשר להגיד שבשביל הדוברת, היא מנטרה להיאחז בה כדי להפיג את הבדידות.
אמא שלי מדברת ספרדית, וזה מאוד מסמל את הבית בשבילי. שאר השירים נכתבו בארץ, אז זה היה בעצם רטרוספקטיבה למה שהיה בלונדון.
שלב של עיכול?
כן, כמו למשל ב-"Lonely London", שאמרתי לעצמי, אוקיי, מאוד בודד לי שם, אז בואי נקרא לזה בשם של זה, מאשר לשיר מסביב לזה. אז פשוט אמרתי, פאקינג לונלי שם. ואז יש את "My Love is Far", שמדבר על מרחק, על אהבה וקרבה. השיר הזה גם נכתב בארץ ועוסק במחשבה על קיום האהבה – האם האהבה יכולה להתקיים במרחק הזה? הוא יותר סימן שאלה על מה זה קרבה, ובעיקר נכתב על משהו שקרוב יותר מידי עד שהוא הופך מטושטש וכבר אי אפשר להסתכל עליו. אני חושבת שרק כי הייתי בארץ, בבידוד עם איתיה (אחותה של עמנואלה) מול הים, שיכולתי לכתוב את השיר הזה.
ומה עם "These Days"? הוא היה הכי חידתי. לא הצלחתי לפענח מה קורה בו מבחינה נרטיבית, מה שהיה יותר ברור עם השירים האחרים. מה שיפה בשני השירים הראשונים באיפי, זה שהם מתארים נושא כואב ועצוב, אבל המנגינה שלהם היא לא כזאת עצובה, היא לא נוגה, היא נעימה וחלומית אפילו. ו-"These Days" מאוד מרים לעומתם. תהיתי האם זה מתחבר לניגוד שהשניים האחרים מביאים?
השיר "These Days" נכתב יותר בתור פואמה בהתחלה והוא ממש מדבר על התקופה העכשווית, ״הימים האלה״, כלומר הוא נכתב בזמן הקורונה אז הוא די אקטואלי, מהבחינה של הסביבה ומה שיכולים לחוש בה ומה לא. הייתי אומרת שהוא יוצר סיטואציה שהגוף נמצא בה, יש סאונד מאוד תקיף של התופים שמשחקים את זה. השיר בגרסתו המקורית בעיקר נכתב על מאז׳ורים, ואיכשהו הצלחנו להרים אותו לאיזה שיר באמת מאוד מרים, אבל הוא נכתב כשיר די עגמומי.
הסיפור של "These Days" הוא על דיאלוג בין שני אנשים, מישהו שאומר למישהי - אני אוהב אותך אבל גם אוהב מישהי אחרת. כלומר, החדשות הכי גרועות שאת יכולה לשמוע, הדבר הכי כואב שמישהו יכול להגיד. השיר משחק גם עם פיקציה – מה אמיתי, מה חלומי ומה מציאותי? ובאמת התוף מזכיר, לאורך כל השיר, שאי אפשר לצאת החוצה, להרגיש בני אדם, כי את נמצאת בימים האלה, שהבפנים זה החוץ.
איך בניתם שיר? את שרת וניגנת על הגיטרה ואז המפיקה, רותם פרימר, הוסיפה את המורכבויות הנוספות. איך היה החיבור איתה?
הייתי כמה פעמים אצל מפיקים, אני אציין שהם היו גברים ואגיד גם שתמיד הרגשתי מולם מאוד קטנה ולא מספיק טובה, ושמעתי אמירות כמו ״בואי תחזרי עוד שנתיים וזה יהיה יותר נייס״. אצל מפיקים אחרים הרגשתי שהם מאוד ניסו לשנות את השירים ואת מה שכבר נמצא בהם.
רותם לא ניסתה לשנות אותי ולא להקטין אותי, העבודה איתה רק חיזקה אותי. היא נתנה לי חיזוקים לגבי כל מה שהרגשתי והבאתי לשולחן. יש לה כל כך הרבה להביא להפקה, למוזיקה, יש לה הרבה יכולות. היא ראתה באיזו רמה השירים יכולים להיות, ממש ראתה את הקסם שכבר קיים בכל אחד מהם. את ״Lonely London״, היא אהבה מאוד כבר בהתחלה, והעבודה עליו מאוד זרמה בינינו.
זה היה נחמד כי זה גרם לי להרגיש שאני שווה משהו. רותם לא לקחה את השירים והפכה אותם למשהו אחר לגמרי אלא היא פשוט הרימה אותם לרמה שלא הייתה לי, וזו הייתה ממש עבודה מצוינת. תמיד היה שיח איתה, תמיד היה עם מי לדבר. היא גם תמיד הייתה זמינה בשבילי, והרגשתי איתה מאוד בנוח. אני חושבת שזה מה שגורם למפיק או מפיקה להיות טובים, הם מסתכלים על היצירה ועל האמן באותו משקל.
העבודה על וסביב האיפי היא עצמאית. בנית לעצמך קהילה של אמנים, מוזיקאים, מפיקים, חברים ומשפחה. זה ממש חלק מהעולם שלנו, שבו הרבה דברים כאלה לא נעשים בצורה מסורתית. אני מניחה שזה מאתגר להיות בדרך עצמאית משלך, במיוחד בתור מישהי שהמוזיקה באה ממנה, וזה לא היה משהו שהיא עשתה עד עכשיו. איך הדרך העצמאית הזו מרגישה?
מה זו חוויה בעצם, זה הצומת דרכים בין תחושות. אני חושבת חשוב לשים לב לדברים שמובילים אותנו בחיים, לדברים שמושכים אותנו, לדברים שאנחנו בוחרים להסתכל עליהם. תמיד נמשכתי למוזיקאים ואנשים שיוצרים, אבל לא באתי מבית של מוזיקאים, אמנם אמא שלי מציירת כל החיים, אבל שני ההורים שלי הם רופאים. באתי מבית שהוא מאוד מספיק לעצמו, מאוד יעיל, פעלתני, ״את רוצה משהו, לכי להשיג אותו״ ואני חושבת שרציתי את זה מאוד.
בסוף מרץ 2020, הרגשתי שאני עדיין לא מה שאני רוצה להיות. עדיין לא עשיתי את מה שאני רוצה לעשות ומה שרציתי לעשות, וזה שיהיה לי תמצית מאוד ברורה של החוויות האלה שחוויתי, כי הן קרו, הייתי שם, הרגשתי משהו, ומשהו השתנה בי בעקבותן. היכולת לכתוב את זה, והאופציה להביע את זה על הנייר, זו העבודה האמיתית אני חושבת.
רותם הביאה הרבה מאוד קסם, וגם המוזיקאים שהשתתפו באיפי, אבל הדברים האלה הם בסוף אני. אני חושבת על ההופעה שלי שהייתה בקפליקס, היו בה לא מעט אנשים. היה לי מאוד כיף כי בעצם חלקתי את החוויות שלי עם הרבה אנשים. התחושה של אחרי, איך שזה מרגיש לחלוק את עצמי ולהרגיש שמקבלים אותי, אין לזה מחיר ואני רוצה לעשות את זה כל החיים. אני רוצה להמשיך לחוות כדי להמשיך לכתוב ולהמשיך לחלוק את זה. זה באמת התמצית, לחלוק, כי יש הרבה אנשים שלא רוצים לחלוק את החוויות שלהם ואת המקומות שהם היו בהם וזה מובן, אבל אני יודעת שאני כן יכולה, ושזה עושה לי טוב.
כן, לעמוד על במה.
אני חייבת לציין שבגיל 12 למדתי בבית ספר למוזיקה, והייתה תחרות שירה. בחרתי את השיר ״Sex on Fire״, כל כך אהבתי את השיר הזה, אבל כל כך התביישתי בו, ובזה שאני שרה אותו, שהוצאתי את המילה הראשונה וברחתי מהבמה. אז החוויה הראשונה שלי עם במה לא הייתה אהבה ממבט ראשון בכלל.
מישהו חכם אמר לי פעם שצריך קצת שלא יקשיבו לי, צריך שלא יסתכלו עליי, שצריך לצעוק את המילים שלך ולראות שמישהו אחד מסתובב. אני מאוד מתגעגעת ללהופיע בלונדון, בפאבים, לזה שאנשים צוחקים וצועקים, ממש ללהיות בפוזיציה שאף אחד לא מסתכל עליי. זה גורם לי לרצות לעשות את זה עוד יותר.
למי או למה היית מקדישה את האיפי הזה?
לכל מי שיש לו קצת כאבי גדילה. אולי אני עדיין שם, קצת כואב לי לגדול. הייתי מקדישה את זה לאנשים שהיו שם, והיו שם בשביל עצמם אבל צריכים להיות בשביל עצמם יותר. במילים אחרות, הייתי מקדישה אותו לעצמי.
תמונה ראשית:
עיצוב קאבר - אלין מור
פורטרט - יהב טרודלר