בשקט בשקט, כמעט בסתר ומבלי שאני הכרזתי על כך ביני לבין עצמי, קמה לה סדרת כתבות חדשה בכיסופים: ראיונות עם חברים מוזיקאים. ככה זה כשאת ילידת שנות התשעים, בשנות העשרים לחייך: כולם מסביבך מנסים להגשים את עצמם, כולל את עצמך.
לפני 6 שנים, ב-2015, פגשתי את אייל נחום בהופעה של מק דמרקו בבארבי, שנינו חזינו בדמרקו במערומיו ואולי גם זכינו לגעת בבדל מבגדיו המיוזעים כשגלש על הקהל. מאז, כיאה למעמד, נשארנו חברים בפייסבוק והתראינו באירועים מוזיקליים כמו האינדינגב ודומיו. היינו תלמידי תיכון אבל כבר אז אייל היה מוזיקאי.
ב-2016 הקליט וב-2017 הוציא את להרגיש ימים עוברים, אי.פי של חמישה שירי לואו-פיי, פופ חדר שינה מן המנין, עם גיטרות משמחות שהזכירו במידת מה את דמרקו וחבריו, בליווי צליל קולו של אייל שמוכיח פעם אחר פעם שהוא יותר זמר משהוא מוכן להודות, אולי. שנתיים לאחר מכן, הוציא את פינה קולדה, אי.פי נוסף של ארבעה שירים, שעטיפתו כבר מבהירה על תוכנו: הנוף מחלון חדר השינה מאפיל על הסדינים הפרחוניים, הפעם - הגיטרות קצת פחות שמחות, אלא יותר ענוגות, והטון יותר מלנכולי.
משבר גיל העשרים הוא אף פעם לא משבר שמתחיל בגיל עשרים ונגמר בגיל שלושים. שנות העשרים היא תקופה בחיים שכל ילד, ילדה, נער ונערה מתכוננים אליה מנטלית מגיל ינקות. מהרגע הפעוט והקטן שבו אומרים להתראות לאמאבא בגן הילדים, ובטוחים שזה לנצח, אנו מתכוננים לרגע שבו אנחנו נעזוב, והפעם באמת לנצח. את שנות התיכון אנחנו מעבירים בלפנטז את הרגע הזה, ואת שנות העשרים הזוהרות, נוצצות, חופשיות שהבטיחו לנו בסרטים ובסדרות הטלוויזיה. את שנות השלושים, ככל הנראה, נבלה בלהיזכר באלו שלפניהן, במבוכה, בערגה, בכיסופים.
האי.פי החדש של אייל, משבר גיל ה-20, שיוצא כשהוא בן 24 תופס את זה בדיוק: המשבר הוא לא רק רגע בזמן, אלא מנטליות שמלווה את כל הרגעים הללו, של לפני, שאחרי, שתוך כדי - מנטליות הגעגועים לשנים שעוד לא התרחשו והמבוכה על מה שכבר היה. הכל כבר בסדר מתחיל בפריטות עדינות, ומסתיים במילים ״יוצא לסיבוב בשוהם וחוזר לחדר, הכל יהיה בסדר, הכל כבר בסדר״: שוהם, יישוב נעוריו של אייל, מסמל את נקודת ההתחלה, היציאה, לקראת המשבר, ואת התקווה שהכל יהיה בסדר, אך באותה מידה יכולה לסמל את הסיבוב בשוהם לאחר שכבר נעזבה.
שיער דליל מתחיל באסופת מילים שמסמלות ילדות, התבגרות, מתיקות לצד שגרת חיים: ״רומנטיקת תיכון״, ״טקס זיכרון״, ״מייפל״, בייביסיטר״, אבל ממשיך ומסתיים במה שיכול לסמן את הניסיון להשאיר את אלו מאחור, אם כי באיחור: ״תסמין שיער דליל אותי הפיל, אז אל תאיצו בי אם אני איטי מידי״.
השיר סקס זה אוברייטד הוא שיר שניצב בעמדת בין הזמנים באופן מובהק - הוא יצא כבר כחלק מהאי.פי הראשון של אייל, וכעת, 4 שנים לאחר מכן, הוא יוצא בגרסה נקייה, נעימה וממוקססת היטב, מה שממצב אותו בעמדת השיר החביב עליי ביותר באי.פי הנוכחי. המילים שנכתבו על ידי נער מתבגר ומושרות על ידי בחור צעיר, נכונות לכל אחד מהם ועמן הבדידות מעולם לא נשמעה יותר מנחמת, בעת שהשורה ״עם עצמי אני מרגיש בטוח״ מתעלה מעל כל האחרות.
אם היה לי פנס בעין הוא שיר שהוא כמעט מנטרה: ״מותר לכעוס/שתיקה ללעוס״, ״מותר להתעלם/ עם הגישה להתאקלם/ מותר לרחף/ תגובה לחפף/ מותר לסנן/ שליחת הודעות למתן/ מותר לרחף/ עם הראש להתעופף״ - בהתחלה, זו מנטרה שיכולה לשמש כמנגנון הגנה לחיים בכללם, ובהמשך מתברר שזו מנטרה מול אהובה: ״כל מה שאני רוצה זו תשומת לב ממך״. בשיר הזה יש תחושה של פספוס: ככל שהשיר התקדם ציפיתי שהמנטרה תתעצם, תהפוך לצעקה או לקללה ושהשיר יתעלה למימד רגשי יותר. אבל אולי, האדישות ששזורה לאורכו היא בעצמה מנגנון הגנה.
כלבים טובים מאשרר סופית את החשד שלי לאורך ההאזנה כולה, אפשר כבר להשוות את אייל ללהקות כמו Real Estate ו-Ducktails. סאונד הלואו-פיי עוד לא לגמרי התנדף משיריו, אך הנעימות, כמעט עליזות של שיריו, של חלום בהקיץ ביום אביבי מזכירה לי את הסאונד האמריקאי של סרף רוק. אם יש רגע מוזיקלי אחד שהייתם צריכים לשמוע באי.פי, הוא היה הסיום האינסטרומנטלי של כלבים טובים.
שש שנים אחרי ההיכרות שלנו בהופעת קיץ מיוזעת בבארבי בתל אביב, נפגשנו אייל ואני בקיץ מיוזע אחר של נוף אחר, בקפה במסדה בחיפה. אחרי שנה של הסתגרות בבתים, עוד המשכנו להיות בני אדם רגילים: לדבר על החום והזיעה, להתחרט על המקום שהתיישבנו בו בתחילה, ולהתפלא מכמות ונוכחות התחבורה ברחוב. אחרי שיחת התעדכנות קצרה על החיים בכלל, התעדכנתי עם אייל על היותו מוזיקאי חיפאי מן המניין בראיון הראשון שהוא עבר בחייו, ובשני שאני ערכתי בחיי.
הקול שלך זה הקול שהייתי מצפה לשמוע מאומן בדרום פופ אינדי, ונראה לי שאתה יותר זמר משאתה מוכן להודות, אולי?
האמת שזה תהליך ממש משמעותי שעשיתי בשנה האחרונה. אחרי שסיימתי להקליט את ״פינה קולדה״ עשיתי החלטה לקחת שיעורים בפיתוח קול ומאז ועד עכשיו אני הולך לשיעור כל שבוע.
ואו, מרגישים את ההבדל. הרצינות שלך לגבי הקול שלך מתקשרת גם לשאלה הבאה שלי, שאולי תבהיר פעם אחת ולתמיד: אתה מוציא איפי בערך כל שנתיים-שלוש, אבל לא כל כך מופיע, איזה חלק תופסת המוזיקה בחייך? האם אתה תופס את עצמך בתור מוזיקאי?
מוזיקה תמיד הייתה. גם לכתוב מוזיקה. מכיתה י״א, זה היה משהו שליווה אותי. מצד אחד ידעתי שיש לי איזו מחויבות לדבר הזה, רצון ומוטיבציה מאוד גדולים. מצד שני, זה תמיד היה במחשבות שלי כ: ״אני לא מוזיקאי, אני לא גיטריסט אני לא זמר, אני פשוט כותב שירים״. זו מחשבה שמשתנה בזמן האחרון, במיוחד מאז שעברתי לחיפה. עכשיו כן, עכשיו אני אומר שאני מוזיקאי.
ומאיפה האהבה הזו התחילה? זה נבע מאהבת נעורים למוזיקה, מלשמוע מק דמרקו ולהגיד בא לי גם, או שזה משהו יותר ראשיתי, מהמשפחה?
זה לא מהמשפחה בוודאות. אמא שלי מורה ואבא שלי עובד ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אמא שלי לא אוהבת מוזיקה בכלל, זה הכל רעש מבחינתה. אבא שלי כן אוהב מוזיקה, ז׳אנרים שונים משלי, מוזיקה יוונית וכאלה. הוא מאוד נישתי.
התחלתי לשמוע מוזיקה בכיתה ח׳, אהבתי קצת את רד הוט, ואני ממש זוכר את זה, שמלחפש סרטונים שלהם הגעתי בטעות לשיר Last Nite של דה סטרוקס. די נדהמתי מהמוזיקה שלהם, זה גרם לי לרצות לנגן מוזיקה בעצמי ואז התחלתי לנגן בגיטרה בס. אחרי זה הייתה לי להקה בתיכון בשוהם, קראו לנו אלקטרון. זה שם נורא, אני לא רוצה לדבר על זה.
את מי להאשים? אותך או מישהו אחר?
לא אותי, את הזמרת. האמת שהלהקה הזו הייתה די ביג דיל בשבילי, כי כתבתי כמעט את כל המוזיקה בלהקה. חוץ משיר אחד או שניים. גם את המילים. ממש רציתי שנופיע ושנקליט, כי בעיניי היינו די טובים יחסית לילדים בכיתה יא׳. הם מאוד רצו שזה יהיה פעם בשבוע-שבועיים, להיפגש בעליית גג, לכתוב שירים, לחתוך הביתה. היה לי קשה עם זה.
לא מחייב.
זהו, זה ביאס אותי כי ממש רציתי לראות את זה מתפתח. אז פרשתי והתחלתי לכתוב מוזיקה בעברית עם גיטרה, לבד לעצמי, ושם תכלס התחלתי לכתוב מוזיקה כאייל.
מה היו ההשראות שלך חוץ מדה סטרוקס?
היו הרבה אבל הייתי אומר שבתקופה של הצבא אלו היו כל החברה של מק דמרקו, כמו הומשייק, גוד מורנינג, Jons. בזמן האחרון אני קצת מרגיש, שאני קצת חוזר להיות מושפע מדה סטרוקס, קינג קרול הרבה, ואם מדברים על אמנים ישראליים אז גם אולי דנון, דה קימז.
סקס זה אוברייטד נמצא באיפי הראשון שלך ״להרגיש ימים עוברים״, אבל הוא מופיע גם ב״משבר גיל ה-20״ כגרסה משופרת של עצמו.
האמת שכתבתי את כל השירים באיפי לפני שנים. בעצם את כל השירים כתבתי בצבא, בגיל עשרים. כשהקלטתי עם אלכס (אלכס גרביננקו - מפיק ״משבר גיל ה-20״) את האיפי הקודם, ״פינה קולדה״, דיברנו על האלבום שאני רוצה להוציא, עם שירים חדשים מאוד שנכתבו בתקופת הקורונה. השירים היו כבר מוכנים, אבל החלטתי שרגע לפני שאני מוציא את האלבום אני רוצה לקחת את כל השירים של תקופת הצבא ולעשות איתם צדק, במרכאות, ופעם אחת להקליט אותם בשיא הרצינות כמו שצריך. בעיקר כי מה שיש בבנדקמפ הישן שלי זה מה שהקלטתי מאוד בחפיף בסופשים בין שבוע בצבא לעוד שבוע בצבא, הרבה פעמים בלי מטרונום אפילו, בלי לשמור על קצב, שני טייקים ויאללה סיימתי.
כלבים טובים הוא תעלומה מבחינתי. הוא שיר ממש ממש יפה.
כשהשמעתי אותו לחברים כולם היו בטוחים שזה שיר רומנטי, במיוחד בגלל השורה ״היום נהיה ערומים ביחד״ שהתפרשה כרומנטית ומינית, אבל האמת היא שזה בכלל לא שיר רומנטי מבחינתי. זה שיר על חברות שמתקשר לי לרגשות שהרגשתי בצבא לפעמים, וגם למציאות של גיל העשרים. לכאפה הזו של לא להיות בתיכון יותר. כתבתי את השיר על חבר ספציפי, כשהיינו בתיכון היינו נפגשים ומבלים כחברים טובים שעדיין לכל אחד היו חברים משלו. בצבא, כל אחד היה נפגש עם החברים שלו ונוצר נתק שלא בכוונה. זה היה חבל כי הוא באמת חבר טוב שלי עד היום. כתבתי את השיר על איזה בוקר שבת שקבענו להיפגש ולהיות יחד כמו פעם, ובתכלס על זה שאני מאחל שיהיה לנו טוב כשאנחנו סופסוף נפגשים.
תספר לי על ״הכל כבר בסדר״. זה שיר פתיחה בכל מהותו.
נכון. אני לא יודע אם זה משוקף בכלל, אבל יש בו קצת בושה ואשמה מבחינתי, כי הוא מתאר ערב שהרגשתי בו די בודד. זה גם שיר שכתבתי בצבא. חזרתי הביתה אחרי איזה 21 ימים, וקיוויתי בסופ״ש להיפגש עם חברים ולעשות דברים, שיהיה משהו כיף בסופ״ש. די פינטזתי על זה בזמן שהייתי בצבא. ואז הגעתי הביתה ואף אחד לא יכל להיפגש או לא רצה ונשארתי לבד בחדר. היה לי בקבוק אלכוהול כלשהו אז אמרתי יאללה, אני אשתה עם עצמי לבד בחדר, אבל בסוף לא היה לי כיף בכלל. לא השתכרתי יותר מידי, זה פשוט היה כזה רגע של מה נסגר? למה אני עושה את זה?
ומה עם שיער דליל? אני שמעתי נכון ויש שם את השורה ״שניצל, בייביסטר״?
לא! ״פיקסל, בייביסיטר״. ״שיער דליל״ הוא מין שיר געגועים שבו אני מנסה לתפוס משהו שהרגשתי בתיכון. או ליתר דיוק, מנסה לעכל את זה שאני כבר לא בתיכון אלא בשלב אחר בחיים. זה שיר שגם יחסית כתבתי בהתחלה של הצבא. כל התיכון עם שיער יחסית ארוך, ואז בצבא גילחו לי את השיער, וראיתי שהוא קצת דליל, ולא יודע אם זה הפריע לי אבל זה סימל לי משהו.
אין לך שיער דליל בכלל.
כן, זה מין סרט כזה. נראה לי שהשיר הוא התהליך הזה. זה קטע מבחינתי, כל השירים האלה שאני מוציא אותם עכשיו, כי אני מרגיש שהם קצת מאחורי כבר, במובן הזה, של איפה הם רלוונטיים.
אבל הם רלוונטיים!
הם גם לא. כי יש פה הרבה דברים שאני ניגש אליהם מתוך נקודה של אני עובר תהליך כרגע ואני מקבל כרגע דברים חדשים. היום אני בשלב שאני מרגיש שסיימתי עם התהליך ואני מרגיש שקיבלתי אותם כבר.
״עם עצמי אני מרגיש בטוח״ היא שורה שמתעלה מעל כל השורות באיפי. זה משפט יפה שממוקם מדהים בשיר.
זה שיר של קצת לנסות לעבוד על עצמי. פייק איט טיל יו מייק איט. אני אומר דברים שאני לא לגמרי מרגיש אותם כמו למשל ״לא אכפת לי להיות מכוער״, זה לא נכון, אכפת לי מאיך שאני נראה, אבל זו מעין דרך לעודד את עצמי. הרגשתי די למטה בתקופה שבה השיר נכתב והוא תפקד קצת כמו גלגל הצלה בשבילי. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי מכל הדברים האלה, אני עושה סטופ מהמחשבות הרעות, לא אכפת להיות מכוער.
אתה חושב שכתיבה ושירים, מוזיקה, זו דרך שלך להוציא רגש החוצה? אתה מוזיקאי כי אתה צריך להוציא את זה בדרך כלשהי?
ממש. אני קצת מרגיש שאין לי ברירה. הייתי אולי משתגע אם לא הייתי כותב. כשאני כותב שיר זה לא שאני מתיישב ומחליט לכתוב עכשיו שיר, ומוציא משהו. השיר עצמו קיים לי במוח הרבה לפני שהוא כתוב איפושהו. בדרך כלל כשאני ניגש לכתוב זה אחרי שיש לי שורות בראש שבמשך חודשים אני חוזר עליהן בריפיט. ככה זה יוצא פשוט. יש הרבה תקופות שאני לא כותב כלום כי אני פשוט לא מרגיש שאני צריך לכתוב ואני גם לא מתבאס, לא מרגיש שאני במחסום כתיבה. פשוט לא ככה אני כותב. כשניגשתי לכתוב את כל השירים באיפי וגם שירים חדשים יותר, הם כבר ממש נשפכו ממני.
איך אתה והמפיק שלך, אלכס גרביננקו, הכרתם?
סיפור מדליק בעיני. באתי להופעה של חבר שלי עידן פרימור ולהקתו The Return of the Magic Rabbit. אלכס, שעוד לא הכרתי, גם הופיע בתור Tendres. ממש אהבתי את המוזיקה של אלכס, ובמשך שנתיים היינו חברים בפייסבוק בלי לדבר יותר מידי, לייק פה לייק שם. כשעברתי לחיפה החלטתי לשלוח לו הודעה כי ידעתי שהוא גר בעיר. בהודעה בעצם אמרתי לו ״בוא נעשה דברים״. וככה הכרתי אותו. בהתחלה זה היה סוג של מערכת יחסים מקצועית, הוא ישר נהיה המפיק שלי ומיד התחלנו להקליט. זו היתה סוג של מערכת יחסים כמו של לקוח ונותן שירות. עם הזמן נהיינו חברים ממש טובים. אנחנו חברים כבר שלוש שנים, מ-2018, ועם הזמן אני מרגיש ששנינו למדנו איך לעשות דברים יותר טוב, אחד עם השני, הצלחנו להגיע לרמת תקשורת ממש טובה.
הוא תופס חלק ביצירה שלך?
לגמרי תופס חלק. מצד אחד כתבתי והלחנתי את כל התפקידים, אבל יש כל מיני רעיונות שמגיעים ממנו ואני סומך עליו בפן המוזיקלי. ראיתי ששיתוף הפעולה בינינו עובד ממש טוב אז נתתי לזה דרור. לגמרי יש לו חלק, בעיקר בסאונד, גם בתוצאה. היו שירים שכהקלטנו שירה, היו כמה פעמים שעשינו מעט טייקים ואמרתי שזה מספיק טוב, אפשר לעבור הלאה, ואלכס דווקא ממש לא התפשר שם, אבל מצד שני כן היה סבלני. היו שירים, כמו ״כלבים טובים״, שאני לא זוכר כמה ימים לקח לנו להקליט את רק את השירה.
הקלטנו את ״משבר גיל ה-20״ לפני שנה, באוגוסט 2020. אני ממש זוכר את תהליך ההקלטות, הוא היה כיפי בטירוף. אני הייתי מובטל, גרתי במרכז הכרמל והייתי בא לאלכס כל יום, מקליט אצלו כמה שעות וחוזר הביתה ואז יום למחרת עוד פעם. חיפה חמה ולחה ולא רק זה, בשביל להגיע מהדירה שלי לתחנת האוטובוס בדרך לאלכס, הייתי צריך לעלות עלייה ממש רצינית. אז יצא שהרבה פעמים הייתי מגיע מזיע ממש מהחום ומהמאמץ, מתקלח בדירה של אלכס ואז היינו מקליטים באולפן הביתי.
Comments