או: שירים לנערה המתגברת שבכולנו. אלבום לפרידה מאהוב. אלבום לסתיו/חורף. אלבום של כוס יין בשעות בין ערביים. אלבום עם קול חם ומיתרים עדינים. אלבום לבכות לצליליו, או לעשות סקס לצליליו. אלבום שובה ביופיו ובאופלו. So Tonight, אלבומם השני של מאזי סטאר, יצא בחודש אוקטובר לפני עשרים וארבע שנים (שנת 1993), והוא משלב אווירה פסיכדלית עם לחנים מעולם הפולק, גיטרות אקוסטיות וגיטרות שמזכירות שוגייז, ועצבות, המון המון עצבות.
הלהיט Fade Into You כמובן, היה השיר הראשון ששמעתי של מאזי סטאר. זה השיר הראשון של כמעט כולם, הוא זורם בתודעת המיינסטרים ומידי פעם מושמע בפלייליסט ערב/לילה של גלגל״צ. זה שיר אקוסטי איטי ויפהפה, המונטוניות שלו היא הקסם שלו, כי התחושה הכללית היא - חוסר תקווה, או התקווה לתקווה. זה שיר אהבה קלאסי שמתנגן בהרבה פסי קול של סרטים וסדרות. על רקע גיטרות ופסנתר עדין, סנדובל שרה על אהוב בלתי מושג, על הכמיהה שלה אליו - לנשום אותו, להינמס לתוכו, לנשום בביטחון לידו. זה שיר שבלי המילים שלו יכול לבלוע אותך ברגש שלו, רק בגלל קולה של סנדובל, שגם הוא נשמע משועמם, אבל כה עמוק, כה מלטף - ובשילוב עם הנעימה, הטמבורין, הרפטטיביות - זה שיר בלתי מנוצח.
השיר המהפנט Mary Of Silenc הוא גם פסיכדלי ואפל. זה שיר שתמיד הרגיש לי אינטימי כל כך, הוא נבנה לשום מקום, כמעט כמו אורגזמה של אישה שהלכה לאבדון. וגם המילים שלו - הן נשמעות כמו שיר הלל או לסמים, או לאהובה, או למריה הבתולה. בכל מקרה זה שיר כואב, כמו רוב השירים באלבום הזה.
השיר הכי עוצמתי בעיניי באלבום הוא Blue Light. הן מבחינת השירה של סנדובל, שהיא מעל ומעבר, והן מבחינת הנעימה הרומנטית שלו, שתמיד מזכירה לי שיר סלואו מנשף סיום קיטשי בשנות השמונים או שיר שזמרת סוג ב׳ תשיר בתוך אולם אירועים מקושט יתר על המידה של ספינת נופש, קרוז לזוגות על סף גירושים. הליריקה שלו מבחינה בפשטות של העולם, היא כמו המבט של סנדובל על העולם בחוץ ושמסביבה, על היומיום שלו - על ההכרה שגם הדברים הקטניםֿ שהיא חווה ביומיום שלה הם עוצמתיים וזכים. ״להבות מעל, לבבותיהם של כולם, האם אתה לא רואה אותם נוצצים? אני רוצה לשמוע אותם, פועמים בשבילי.״
גם Five String Serenade, שהוא בכלל קאבר לשיר של ארתור לי והלהקה Love, שיר שבגרסה המקורית שלו יש המון הוד, מצליח בפשטות שלו להדהים. השירה של סנדובל שהיא ישירה ונוכחת, והכינורות העדינים, המצילתיים, הופכים את הקאבר הזה לגרסה מצוינת.
השיר הנוגה ביותר באלבום הוא Into Dust. גם בו הגיטרה היא רפטטיבית, לא מתקדמת לשום מקום. הוא עצוב ויפהפה, שברירי וכנה. הליריקה שלו יכולה להתפרש לכל כך הרבה נושאים - אהבה, אובדן, פרידה, מוות.
יש אלבומים שהם לא אלבומים אישיים לאומן שיצר אותם. אלבומים שכל שיר ושיר בהם הוא כמו הרגשה כוללת שכולם מרגישים במהלך החיים. ״So Tonight That I Might See״ הוא אלבום כזה. השירים בו מעלים זיכרון, געגוע, תחושה. הם מזכירים מבט של מישהו שאהבת, או מגע חמים של יד מלפני כמה שנים. הם גורמים לך להתגעגע הכי הרבה כששומעים אותם, ואתה בכלל לא יודע למה אתה מתגעגע.