האלבום Colour Green הוקלט בגרמניה על רשמקול סלילים בין השנים 1970-1973. סיביל באייר הקליטה את השירים בביתה, באינטימיות יתרה, בינה לבין עצמה. היא שמרה את הקלטות האחדות בעליית הגג בביתה, ולאחר 30 שנה מצא אותן בנה, רוב, הרכיב מהן דיסק ונתן אותו לג׳יי מאסיקס (דינוזאור ג׳וניור) שהעביר אותן ללייבל "Orange Twin", הלייבל שבסופו של דבר הוציא את האלבום בפברואר 2006.
האלבום Colour Green הוא אסופה אינטימית, מעלת אבק של אישה צעירה ויפיהפיה, ששרה לעצמה את רגשותיה העמוקיםה ביותר. הזכות, הטהורות והפשטות של השירים באלבום הזה מעצימים אותו, כל השירים מלווים את קולה של באייר בגיטרה שהיא מנגנת עליה, חוץ מ-Give Me A Smile, שאותו מלווה תזמורת של כלי קשת, מה שהופך אותו לשיר הכי אופטימי באלבום.
לכל אורך האלבום אפשר לשמוע מבעד לשירים, ברגעים השקטים שסיביל לא שרה בהם, מבעד לגיטרה, את הרגשות שעמדו בחדר שהקליטה אותם. אפשר לשמוע אותם דרך המנגינה המתגלגלת והדרך שבה סיביל כמעט מדברת כשהיא שרה. סיביל הייתה כואבת והיא כתבה על כך בשיריה בכנות, ללא סינונים, כי יכלה. היא כתבה יומן סודי ושמרה אותו בעליית הגג.
השיר הראשון של סיביל באייר ששמעתי היה Tonight, והוא כמו סיפור. סיפור על ערב אחד שבו סיביל חזרה מהעבודה והוא היה שם - אהוב, חבר או ידיד. הוא הקשיב לדמעותיה עד שחר. משהו עמוק ומהותי השתנה ביניהם לאור הירח, והיא מקדישה לו את השיר הזה.
השיר I Lost Something In The Hills הוא הכי כואב באלבום. הדימוי הזה של לאבד משהו בין הגבעות כל כך יפהפה כי הוא הופך את הטבע למשהו שהוא מנחם ומפחיד בו זמנית. לכל אורך השיר סיביל משתמשת בדימויים מהטבע, ונדמה שהיא איבדה את עצמה, או אחיזה בעולם. היא מתארת תקופות מסוימות בהן הרגישה כועסת ומיואשת, והדבר היחיד שעודד אותה היה מדרון הדשא הגבוה. המחשבה על המוות בין הדשא, או מתחת לעץ הזקן מעוררת בה תקווה.
את Remember The Day סיביל כתבה לאחר טיול שנגררה אליו על ידי חברתה קלאודין, שראתה שסיביל שורה בדיכאון כבר תקופה ארוכה, והחליטה להוציא אותה מהמיטה ולקחת אותה לעולם שבחוץ. סיביל מספרת על היום הזה בחודש פברואר שבו כאבה, ותהתה האם כדאי לה למות או לא. ובסוף מצאה עצמה בג׳נובה שבאיטליה, ליד ההרים האלפים עם חברתה קלאודין, ושכחה איך זה לחשוב על מה שרע ומה שטוב. יש רק את ריח המים, את מראה האוקיינוס הזקן - והכל טוב.
השירים באלבום הם פשטות שמהולה בעצבות קודרת וסטטית. גם כשסיביל מספרת על בחור שפגשה בשיר William, היא מספרת בהתחלה על הבחור הכי עצוב שפגשה, ובבית האחרון עוברת לדימויים יותר מלטפים - פרחי הלילך בנעליו והאקורדים בליבו.
גם ב-Driving הפשטות הזו ניכרת. סיביל מרבה לתאר סיטואציות וזכרונות קטנים שגרמו לה להרגיש. הפעם היא מתארת נסיעה לטיסה מספר 107, יחד עם אהוב, וכל הדברים הכי קטנים גורמים לה לבכות - השמיים הכחולים, החיוך שלה אליו מחייך אליה, והיא לא יודעת למה. והיא רוצה יותר מכל לשמור את הרגע הזה. שהייתה שמחה, ובכתה מכל דבר קטן. אז היא מבקשת ממנו - סמן את זה בתוך המכונית, זה המקום שהיינו בו שמחים.
יש משהו באלבום שהוקלט ללא מטרה - בלי חוזה הקלטות וציפייה מהעולם - סיביל באייר לא ממהרת. היא נותנת לשירים את מקומם, לאצבעותיה על הגיטרה לפרוט מנגינות קטנות, לקולה להימרח יחד איתן. היא לעולם לא ציפתה שנשמע אותם, את כל הרגשות והזכרונות הקטנים שהקליטה רק לעצמה. והם נחו שלושים שנה, העלו אבק, קיבלו את חותמת הזמן, אבל הם עדיין מרגשים, זכים. זו יצירה חשובה לזמנה, כי היא מייצגת ז׳אנר שהיה מאוד בולט בשנות השבעים - הפולק, והיא מייצגת אותו בצורה הכי אמיתית שלו - אישה והגיטרה שלה, שרה על הרגשות שלה.
留言