אלבומים שעשו לי את גיל הנעורים

אני אוהבת ימי הולדת. זה בין הדברים הראשונים שאפשר לדעת עליי, אני אוהבת מתנות, ולנחש מה הן, לקנות מתנות לאחרים, ולקרוע את האריזה ואז לשמור אותה כי היא יפה. השנה כשהגעתי לגיל תשע עשרה בכיתי בפעם הראשונה בחיים ביום ההולדת שלי. בדיוק סיימתי לפתוח את כל המתנות מהמשפחה שלי, ואין הרגשה יותר טובה ממתנות והורים גרושים שמתאחדים בשבילך, אבל בכיתי. ולא ידעתי למה או שלא רציתי לדעת למה. בכיתי כי אני עדיין מרגישה בת שש, או בת שש עשרה, ואני לא רוצה לגדול.


החולשה הכי גדולה שלי היא גיל ההתבגרות וכל מה שקשור אליו. מסרטים כמו קלולס ונפוליאון דינמיט או סדרות כמו פריקס אנד גיקס. גיל ההתבגרות כמו שרואים אותו בסרטים אמריקאים טיפשיים, מלא יזע, קללות והתאהבויות. בגלל שעוד שנה כבר לא אהיה בת עשרה, אני לא רוצה לגדול, ואני ממש אוהבת את כל מה שקשור לגיל ההתבגרות החלטתי לכתוב בקצרה (ובחוסר רצינות ענקית) על כמה אלבומים שעזרו לי לעבור את גיל ההתבגרות. אלבומים שהזדהיתי איתם וגרמו לי להרגיש קצת פחות רע עם כל מה שקורה. אלבומים ששמעתי בדרך לבית הספר, שנשארה אותו הדבר כל יום. אלבומים ששמעתי כשנשבר לי הלב, כשישבתי עם חברים על המיטה ודיברנו על כלום, כשנסעתי באוטובוס לתל אביב לעוד איזו הופעה או לחנות דיסקים.


Clap Your Hands Say Yeah


זה אלבום שמתגבר, כמו השירים שלו. יש משהו בעוצמה שלהם שמשחרר לי את כל העצבים והרגשות, ויותר מאלבומים נודעים של זעם נעורים (teen angst) כמו של נירוונה, גרין דיי או וויזר. הקול המכוער של אלק אונסוורת׳ שמתעוות לצלילי הגיטרה תמיד גורם לי לרצות לשיר איתו. יש המון רעש ורגשות באלבום הזה וזה בדיוק מה שצריך כשאת נערה מתבגרת, כועסת, מאוהבת או סתם משועממת. The Skin Of my Yellow Country Teeth הוא אחד הסינגלים של האלבום, שיר שמדבר על רגש חזק שיש בגיל הנעורים, התקיעות, והרצון הזה לברוח מהבית, שהוא תמיד תמיד הפרברים בכל סרטי הנעורים. אונסוורת׳ שכתב את המילים מספר על הבריחה שלו ממערב וירג׳יניה לניו יורק. על הריקנות שיש בשמיים הכחולים ואנשים כמו כבשים שמתחלפת בריקנות של העיר הגדולה המבודדת. ?Is This  Love עם הגיטרות המהדהדות והפזמון שמובל בהרמוניית קולות רקע הוא שיר טוב לשמוע כשמאוהבים ולא בטוחים לגבי זה (רק הכותרת מסגירה את זה כמובן).


החלק האהוב עליי באלבום הוא החיבור של השירים Heavy Metal (שלפעמים נדמה לי שהוא שיר המטאל היחיד שאני מתחברת אליו) ו-Blue Turning Grey. זה רועש וחזק ומלא בקולות רקע, גיטרה שלא מפסיקה לנגן לאורך כל השיר ותופים מתרוממים ואז פתאום, שקט. הגיטרות מלטפות ואפשר לשמוע את האצבעות מחליקות על המיתרים. זה מעבר טהור.


בקיצור, זה אלבום קצבי ורועש אבל גם מנחם כי הוא משחרר את כל הרפש. כאילו שהקול המכוער הזה שר את כל מה שרע בלב שלכם.


לנערה המתבגרת: תשמעי כשאת כועסת כי העולם, ואנשים, והבחור ההוא ששבר לך את הלב, והרגעים האלה שאת מרגישה שאת קטנה מידי בשביל כל מה שקורה פה, ואם תשירי מספיק חזק זה ירגיש פחות נורא.


Youth Lagoon - The Year Of Hibernation


קסם והוד. זה אלבום שאני מתחברת אליו ברמה אישית. הרבה כי אפילו בעמוד וויקיפדיה שלו כתוב שטרוור פאוורס (יות׳ לאגון) הקליט אותו כשהיה בתקופה קשה בחיוו בה חווה הרבה התקפי חרדה, פאניקה ופחד ממוות. בשמיעה שטחית של האלבום הצלילים בו הם לא צלילי מצוקה או פחד, אבל הם מלאי רגש אפילו אם הם הוקלטו בחדר שינה. אלבום הלו פיי הזה הוא אוסף של זכרונות ותחושות מוכרים שניכרים בעיקר בליריקה. זה גם אלבום מתגבר - כמעט כל שיר בו מתחיל בשקט ובעדינות מסוימת ומסתיים בעוצמתיות. המלודיות בו נעימות והקול המרוחק והמוזר של פאוורס עושה אותן נעימות עוד יותר. נושאי ההתבגרות גם עוצמתיים בו, Cannons נשמע לי כמו עקשנות ואטימות של מתבגרים קלאסיים. The Hunt הוא מאבק באובדנות, פאוורס מודע לרצון החייתי שלו לשרוד אבל הפחדים שלו מניעים אותו, ׳המחלה שבראשו׳ מכרסמת בו והוא מנסה להילחם בכך. וכל שיר ושיר הוא מראה של הכנות של פאוורס, July שמתחיל אופטימי ונגמר נוגה, Ghost To me הקסום שיכול להיות האבל על מוות של קרוב, או על פרידה אישית ממישהו מהעבר. 17 הוא השיר האהוב עליי באלבום הזה, ובמיוחד השורה:


,When I was seventeen

my mother said to me

".Don't stop imagining. The day that you do is the day that you die"


מעבר למלודיה השובה שלו, לצליל הפעמונים המנחם, הוא שיר כל כך יפה ואצילי. ההתקדמות האיטית שלו היא כמו לידה מחדש של פאוורס או של כל מי שמקשיב לו. הפסנתר הנוגה והתופים שמצטרפים אליו ומרגשים עוד יותר הופכים אותו להמנון לעצבות של גיל הנעורים.ֿ


לנערה המתבגרת: לשמוע כשאת עצובה, או כשאת לא יודעת מה להרגיש ובא לך להרגיש עצובה ולבכות. אופציה גם לרגעים רומנטיים אפילו עם חברים אפלטוניים.


ועדת חריגים - העולם אבד מזמן



עם ועדת חריגים יש לי רומן ארוך מאוד. שמעתי אותם פעם ראשונה בגיל ארבע עשרה כשבכלל חיפשתי בגוגל מידע לעבודת בית ספר בהיסטוריה. הם היו הלהקה שחיברה ביני לבין הבחור הראשון ששבר לי את הלב. הלכנו להופעה הראשונה שלי שלהם ביחד. עישנתי את הסיגריה הראשונה והאחרונה שלי אחרי ההופעה הזו. בדיוק הייתי מאוהבת בשוגייז, לא מפסיקה לשמוע את בריאן ג׳ונסטאון או סלודייב וזה היה מדהים למצוא להקת שוגייז עברית. חלוצי השוגייז העבריים!


השירים באלבום זועקים המון רגשות התבגרות - משברים קיומיים, פחד, כיסופים לילדות, התאהבות. אודיסאה הוא שיר תל אביבי עם משבר קיומי (וזה בדיוק מה שנערה בת ארבע עשרה מגבעתיים רוצה להיות). הוא גם רומנטי ומקסים, ומבולגן וקורס לתוך עצמו. זה בסדר לפחד הוא השיר האהוב עליי באלבום, כי הוא יחסית אופטימי במנגינה שלו, ונוגע במקומות הכי רגישים שלי כי תמיד הייתי פחדנית די גדולה. הוא רומנטי כמו בסרט נעורים אמריקאי, אבל גם מנחם - ״נדליק את האור בכל החדרים של ילדותינו״ - הדבר שהכי פחדתי ממנו בילדות היה החושך.


יש משהו באלבום הזה שהוא גם עמוק, מטריד ורציני וגם קליל. הוא מעלה בי חיוך שיכור מקיטשיות ורומנטיקה. וככה זה בדיוק להיות נער או נערה מתבגרים. כל הכלום הזה, הרצון ללכת לאיבוד, להדליק את האור, לשכב על הבטן, להתאהב, לדעוך, להישבות בעצמך. השיר האחרון באלבום, מכשפות, תמיד שבה אותי - הוא נשמע כמו לילות קרירים של סתיו בגיל שמונה, כשהייתי מסתכלת מהחלון על בית הקברות שהיה מול הבית שלי וחולמת בהקיץ על כשפים ומוות. הוא נשמע כמו החריגות שבחיים, הדברים שקורים בשוליים ובהיחבא ואף אחד לא חושב עליהם יותר מידי.


לנערה המתבגרת: לשמוע כשאת מאוהבת, עצובה, שמחה, שבורת לב, מחפשת את עצמך. כל מה שעולה בדעתך.


Sky Ferreira - Night Time, My Time


החלק הכי טוב בלהיות נערה מתבגרת הוא להיות נערה. כשהקליטה את האלבום סקיי פריירה הייתה בת עשרים, עדיין נערה צעירה ומתבגרת לכל דבר. זה אלבום פופ רוק אלקטרוני, עם קצת גראנג׳, סינתיסייזרים, והרבה העצמה נשית. פריירה היא בחורה די מגניבה, אפלה ויש לה נשמה זקנה. סבתא שלה הייתה הספרית של מייקל ג׳קסון ככה שכל ילדותה היא הסתובבה בין רגליו והוא בעצם עודד אותה להיות מוזיקאית. השיר שפותח את האלבום, Boys, הוא שיר שנאה-אהבה לבנים, שזה משהו שכל נערה מתבגרת מרגישה. כשלמעשה, כל בית בשיר הוא שורה אחר שורה של כעס כלפי כל הבנים בעולם, ״Boys, they're dime a dozen״ ורק בפזמון פריירה פונה לבחור ההוא שהחזיר לה את האמונה בכל הבנים בעולם.


גם Nobody Asked Me נשמע כמו שיר כועס במיוחד, בתור אישה צעירה יש הרגשה שהרבה פעמים כולם מחליטים בשבילך מה טוב לך, וזה נדמה לי שיחד עם קצב מונטוני שחוזר על עצמו וגיטרות מהדהדות פריירה שרה, כמעט צועקת, בדיוק על זה.  I Blame Myself הוא כמו בלדה על זהות, ופריירה מאשימה את עצמה במוניטין שלה. Omanko שהוא סלנג לכוס ביפנית, הוא השיר הכי שנוי במחלוקת באלבום. בראיון לפיצ׳פורק פריירה מספרת שהוא נוצר בתור בדיחה, כשיר  ׳אובדנות׳ והוא יצא די טוב אז הוא נכנס לאלבום, ושהיא בסדר עם זה שאנשים אוהבים/שונאים אותה בגלל שהם לא מבינים אותה.


כל שיר ושיר באלבום הזה הם רגש שכל נערה מכירה. You're Not The One, על הבחור שהיא אוהבת שאוהב מישהי אחרת בכלל, Heavy Metal Heart על הבן אדם הזה שגורם ללב הכבד שלך לדפוק חזק, Kristine על הרצון להשתחרר ולבזבז כסף כמה שבא לך, לחיות כמו מיליונרית צעירה. ויחד עם סאונד חלוד, גיטרות עמוסות בדיסטורשן, סינתיסייזרים שגורמים לרגש להתעצם סקיי פריירה יצרה אלבום שהוא ערבוביה של אישה צעירה שיודעת מה היא רוצה ומרגישה, והיא לא מפחדת להיות מי שהיא, להתגרות בגורל ובעולם שבוחן אותה.


לנערה המתבגרת: לשמוע כשאת מרגישה כמו שוברת לבבות, חזקה, אימתנית, אבל גם רגישה ועצובה. כמו כולנו.

0 צפיות