This is Pinback

השיר הראשון של פינבאק ששמעתי היה Loro. זה שיר שנשאר איתי וישאר איתי לנצח. הייחוד שלו הוא בשקט שלו - המונטוניות שלו, המילים שאי אפשר לנתח או להבין (מה שחוזר על עצמו ברוב הליריקה של האלבום), אבל בעיקר התחושה המרגיעה שהוא משרה. הוא הפך לשיר שאני הולכת לישון איתו והיו לילות שלא הייתי נרדמת בלעדיו.


התחושות שהאלבום הזה מעביר בי הן בלתי ניתנות לתיאור. הוא זיקוק טהור של תחושה של זיכרון שמתגעגעים אליו. של החושך שיורד על היום, השמיים הסגלגלים והעייפות שמשתלטת. של הרגעים השקטים לאחר בכי, הרגיעה שהוא מביא איתו. השחרור של הדמעות שנתלות על הלחיים, התחושה שלהן יבשות על הלחיים. פינבאק לקחו את כל הרגעים הקטנים האלה והפכו אותם לאלבום שזור בשירה הרמונית של שני קולות, שהופכים כל שיר ושיר בו ליפהפה ומנחם.


השיר Tripoli נשמע כמו חוסר התחייבות לדברים החשובים בחיים. השירה על הפחד מהמוות, והתקווה שהוא יבוא מאוחר יותר בחיים - היא כבדרך אגב, ונשמעת כמעט כמו השלמה עם העובדה שהמוות יבוא, והמילים שבאות לאחר מכן מאשרות:

״You know what's gonna happen.

He's gonna go down and he's gonna come back again.״


השיר Shag הוא דוגמה מושלמת לדיסוננס שיש בשירים של פינבאק, המילים שלו מזעזעות בחלקן ("Push the little baby down the spiral stairs") והמנגינה הקצבית והכמעט שמחה שבאה יחד איתן מעוררות תחושות מוזרות.


השיר Lyon הוא שיר שתמיד נשמע לי עצוב יותר, כל הלמת תוף בו היא עוד אחת לעבר הייאוש שניכר בשירים של פינבאק. אבל המילים שלו הן לא עצובות ולא שמחות; הן מדברות על שיטוטים בעיר, כנראה עם אהובה, ויש בהן דימויים שחלקם אפלים, אבל הרצון הזה ללכת למקומות ולחוות חוויות עם אהובה נשאר שם, וזה נשמע כמו הרצון לחזור לנעורים ולתמימות שבהם. לרצות להשתטות שוב אבל הספק לא מאפשר לך.


וזו מהות ואווירה שהאלבום מעביר לאורכו - ייאוש ורגיעה מהדברים המייאשים בחיים יחדיו. האופל שבפינות השקטות והנידחות של החיים. הנוסטלגיה שמכאיבה בכל עצם בגוף. התחושות האלו מובילות אותי מהרגע שבו החיים נעשו מלאים מידי. בשלב מסוים העולם מסביבי נהיה ברור ואמיתי, העובדה שמה שקרה פעם לא יחזור - שהעתיד יהיה מלא וגדוש בעבר שאני לא מצליחה לשכוח, והאלבומים שמנחמים את התחושות האלה הם אלבומים שאני גם לא מצליחה לשכוח.


אלבום הבכורה של פינבאק, This is Pinback יצא ב1999, וזה אלבום שבמהותו לא מתיימר להיות הרבה - המילים שלו הן בעלות משמעות בעיקר לכותביהן, הוא מונטוני לפעמים, ואין בו שום דבר עוצמתי וחזק. אבל הוא מצליח להיות הרבה - הוא מזקק תחושות בלתי מוסברות כמו להיות שמח ועצוב בו זמנית, הוא מנחם את התחושות האלה. הנעימות שבו, המנגינות המלטפות, הקולות ההרמוניים - רק כל אלו מעוררים הזדהות - הזדהות רגשית עמוקה, וזה מספיק. זה מספיק לי.



15 צפיות